הכותרות בישרו על מחקר של “המכון הישראלי לדמוקרטיה” שמראה כי ביהמ”ש העליון ממעט לפסול חוקים, ביחס לערכאות מקבילות במדינות אחרות. אך המחקר רווי כשלים בסיסיים, והושמט ממנו מידע מהותי לתקפות התוצאות.

“המכון הישראלי לדמוקרטיה” ערך מחקר השוואתי בין ארצות נבחרות בכדי להראות כי פסילת החוקים בישראל היא הנמוכה בין הארצות הנבחרות. אך מה הוסתר מאיתנו במחקר זה?

ראשית, במחקר הוצג רק מספר מועט של מדינות כהשוואה, ולא ניתן שום הסבר מדוע נבחרו דווקא מדינות אלו לביצוע ההשוואה מול מדינת ישראל. בנוסף, טווח השנים שנבדק במחקר הוא 1992 ואילך, משל מאזן הכוחות בין הרשויות היה דומה בשנים אלו בכל המדינות שנבדקו. הבחירה בשנת 1992 איננה מקרית - בשנה זו החלה “המהפכה השיפוטית” של אהרון ברק. אך מהפכה זו הינה מהפכה זוחלת. ובעוד בעשרים השנים הראשונות נפסלו 7 חוקים “בלבד”, בשש השנים שלאחר מכן, כבר נפסלו 12 חוקים - ממוצע של 2 חוקים בשנה, הגבוה כמעט פי 3 מהממוצע המוצג במחקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה.

שנית, אין התייחסות מעמיקה לשוני העצום בדינמיקה השלטונית שבין ישראל לבין המדינות שהופיעו במחקר. נושאים כמו סמכויות, הליך מינוי השופטים, אפשרות ערעור, תקופת כהונת השופטים.

לדוגמה: בגרמניה השופטים נבחרים על ידי הקונגרס והסנאט, בדרום אפריקה השופטים מתמנים על ידי נשיא המדינה וראשי המפלגות במדינה,
בבריטניה אין לבית המשפט לחוקה סמכות סופית לפסול חוקים (המודל הבריטי) ובקנדה קיימת פסקת התגברות (שתי מדינות אשר במכון דווקא כן התייחסו אליהן במחקר אך הקטינו את המשמעות של הדברים).

כשמתעמקים בנתונים אלו, ניתן למצוא כי אין תקדים עולמי לבית משפט שאינו נבחר ציבור ובעל כוח כמו במדינת ישראל.

ולכן אנו בפורום נמשיך לפעול למען חקיקת פסקת ההתגברות.