לכבוד
ח”כ צבי הנדל
האיחוד הלאומי
כנסת ישראל

נכבדי,

הנדון: המאבק המשפטי בתכנית העקירה – דו”ח מס’ 12

בהמשך לסקירות המצב הקודמות, אני מעביר אליך דו”ח נוסף על המצב המשפטי, מעודכן ליום כתיבת מכתב זה.
1. “יום הפינוי”
על פי החוק נקבע יום הפינוי ל – 15.8.2005, י’ באב תשס”ה.
החל מיום זה, באופן פורמלי, אסור לישראלים לשהות באזור, אלא בהיתר מיוחד.
2. “48 שעות”
א. בזמן שנחקק החוק ליישום תכנית ההתנתקות, נכללו בו עונשים שונים, פליליים וכלכליים. מטרתם היתה להרתיע אנשים מלהישאר בביתם עד יום הפינוי בפועל, ולעודד אותם לצאת מוקדם ככל האפשר.
ב. במסגרת זו, נקבע שמי שישאר בביתו יותר מ- 48 שעות לאחר 15.8.05 צפוי לשלילת זכויות כלכליות שונות ובכך הזכות לפיצוי עבור הוותק האישי, למענק נגב, הובלה ושיפוי על מס רכישה.
ג. מגמה זו בחוק היתה חמורה מכמה סיבות:
(1) מבחינה פסיכולוגית – הפסיכולוגים ואנשי המקצוע ממליצים בצורה ברורה, כי טובתה של המשפחה ככלל, ושל כל אחד מהתושבים כפרט, להישאר בביתם עד “הרגע האחרון”, דהיינו עד למצב שבו אין יותר ברירה.
(2) מבחינה הלכתית - קיימות חוות דעת הלכתיות רבות וביניהן חוות דעת של הרב אבינר (שאף הוגשה לבג”ץ) שלפיהן, מבחינה אמונית נכון להישאר בבית עד “הרגע האחרון” – עד שיבואו חיילים לפנות את האדם מביתו.
(3) מבחינת דיני העונשין – ענישה בדרך שלילת זכויות אזרחיות היא פגיעה ביסודות החוקתיים של הדמוקרטיה.
במקרה זה העונש הוא גם בלתי סביר וחסר כל היגיון.
על פי עונש מעוות זה, ככל שתושב ותיק יותר וקשור יותר לאדמתו, העונש המוטל עליו חמור יותר.
לעומת זאת, אדם שהגיע מבחוץ לחזק את התושבים, ואינו קשור כלל למקום, לא יהיה צפוי לשלילת פיצוי כספי (שממילא לא מגיע לו).
ד. נקדים ונאמר, כי לגבי הענישה הפלילית המאיימת על השוהים בביתם יותר מ- 48 שעות, הרי בדיון שהתקיים אתמול בבג”ץ בעתירה שהגיש פורום המשפטנים למען ארץ-ישראל בענין סנקציות ה – “48 שעות” הביע המשנה לנשיא, השופט חשין, את הדעה שקרוב לוודאי שלא יוגש כתב אישום בגין עבירה זו. דעה זו, שהסנקציה הפלילית לא תופעל על מי שלא ממש ינהג בתוקפנות ואלימות, מקובלת על חוגים רחבים.
ה. מלכתחילה טען הפורום, כי הסנקציה של שלילת זכויות אזרחיות ממי שנשאר יותר מ- 48 שעות אינה חוקתית ודינה להיפסל.
הנושא הועלה בעתירה הראשונה לבג”ץ, אך בג”ץ לא הכריע בנושא סופית. עם זאת, בג”ץ נתן רמזים והבהרות שהצביעו על כך כי הוא נוטה לקבל עמדה זו. לגבי הוותק האישי, הוא קבע מפורשות, כי מדובר בזכות שמגיעה לאנשים ולא בחסד. הוא שלל את עמדת המדינה שמדובר ב”בונוס” המיועד לעודד אנשים לעזוב מוקדם את הבתים.
בג”ץ קבע שמדובר בזכות אלמנטרית לפיצוי על עגמת נפש. בג”ץ אף הרחיק לכת והגדיל בהרבה את היקף הזכאות למענק הוותק לתשלום מענק עבור התקופה מיום הולדתו של אדם עד גיל 22 וכן תשלום עבור התקופה שבין 6.6.04 (“היום הקובע”) ועד 15.8.05.
ו. הסתבר, כי עדיין היו אנשים שחששו מסוגיית “48 השעות”. דווקא ההצלחה בבג”ץ הביאה באופן אבסורדי להגדלת החשש.
ז. משום כך, הוגשה עתירה נוספת לבג”ץ והדיון בה התקיים אתמול.

3. הדיון בעתירה החדשה
א. ביום 9.8.05 התקיים דיון בבג”ץ.
ב. על פי הדיווח של עו”ד יוסי פוקס מגיש העתירה, וכן אנשים נוספים שנכחו בבית המשפט האווירה בדיון היתה מאוד אוהדת.
השופטים הקשו מאוד על המדינה. הנשיא ברק הביע את הדעה שאין לקחת זכויות אזרחיות ולהשתמש בהן כסנקציות פליליות.
ג. כפי שדווח לנו, הרי למרות שהאווירה בדיון היתה שדין העתירה להתקבל, שופטי בית המשפט החליטו שלא ליתן פסק דין במקום, אלא לדחותו (כנראה לחודש ספטמבר).
אחד השופטים לא הסתיר את דעתו שמתן החלטה כעת יחזק את המבקשים להישאר ובית המשפט העליון אינו יכול לעודד זאת.
ד. רבים העריכו מלכתחילה שהסיכוי לזכות בעתירה גבוה מאוד, אך בית המשפט ימנע מלקבל החלטה מהירה בנושא וזאת כדי לא לעודד את מתנגדי ההתנתקות. בפועל, מה שקרה בדיון, תמך מאוד בהערכה זו.
4. דרכים נוספות להשגת המענק האישי
א. הדיון בבג”ץ הצביע על הסיכוי הגבוה שהעונש על השהיה במשך 48 השעות יבוטל על ידי בית המשפט העליון.
ב. גם אם הדבר לא יקרה, ישנן דרכים נוספות להתגבר על כך, וזאת לאור הצהרת המדינה המפורשת כי הענישה הנ”ל – “אין פירושה שלילת היכולת לתבוע את הפיצוי, אלא אי-קבלתו בהליך מהיר, יעיל ואוטומטי…”. בין הדרכים נמצאות הדרכים הבאות:
(1) הגשת תביעה לועדת החריגים - המדינה עצמה הודיעה לבג”ץ, שגם אם הסעיף לא יבוטל על ידיו, יוכל מי שירצה להגיש תביעה לוועדה המיוחדת (ועדת החריגים). לועדה זו יש סמכות לתת פיצוי גם למי שלא מגיע לו פיצוי על פי החוק.
(2) הגשת תביעה לבית המשפט - בפני כל אדם פתוחה הדרך לתבוע את הפיצוי בבית משפט ולא בוועדת הזכאות. משום כך, גם אם בג”ץ לא יתערב, וגם אם הועדה המיוחדת תדחה את הבקשה, ניתן יהיה להגיש בקשה לפי הדין הכללי.
המדינה הודתה בבג”ץ, שזכות זו עומדת לכל אחד, וכי על פי הדין הכללי, לא ניתן יהיה לשלול את הפיצוי גם ממי שנשאר מעבר ל – 48 שעות לאחר ה – 15.8.05.
בדין הכללי לא קיימת מגבלה זו. אמנם בבית משפט יש חסרונות מסויימים (בעיקר משך הזמן), אך מאידך עשויים להיות לה יתרונות שונים, בין השאר, הסיכוי להגדיל את הפיצוי מעבר ל – 4,800 ש”ח לשנה.
ואכן, עצם ההישארות בבית עד “הרגע האחרון” – הרגע שהחיילים מגיעים – מצביעה על הקשר העמוק של האדם לביתו.
ככל שקשר זה עמוק יותר – עוגמת הנפש גדולה יותר והמסקנה בהתאם. ניתן יהיה לתבוע סכום פיצוי גדול יותר.
יש לציין כי קשר זה, יכול וישפיע לטובה גם על תביעות בנושאים שונים אשר תסתמכנה על הקשר האדוק בין האדם לביתו.
(3) קיימת הצעה לתיקון החוק, שהכוונה בה היא כי אם בג”ץ לא יתערב, החוק יתוקן. ההערכה היא שלאחר ביצוע העקירה, חס וחלילה, יתמכו גם חברי כנסת רבים מהאופוזיציה בתיקון החוק, במסגרת נסיון ליצור אווירה של פיוס לאומי.
5. פינוי מיטלטלין ואריזתם
א. בחוק נקבע, שהמדינה אינה אחראית לפינוי המיטלטלין ולאריזתם.
ברור שהמדינה ניסתה ליצור לחץ על התושבים כדי שיעסקו בכך בעצמם.
ב. מאחר והיה ברור שתושבים רבים לא ירצו (וחלקם גם לא מסוגלים נפשית) לארוז את חפציהם, נקבע בחוק שהמדינה רשאית לפנות את המיטלטלין במקומם.
ג. בפועל, המדינה נערכה לפינוי המיטלטלין ואף התקשרה בהסכם עם גורמים אזרחיים לביצוע העבודה. האחריות הוטלה על משרד הביטחון.
ד. החוק קבע מפורשות שאם המדינה תפנה את המיטלטלין, היא חייבת לעשות כך תוך נקיטת אמצעי זהירות ראויים.
אמנם בחוק נקבע שהמדינה אינה אחראית לאובדן או לנזק שייגרם למיטלטלין, אך ספק בעיננו אם סעיף זה חוקתי ואם יעמוד בביקורת בג”ץ.
ה. לטעמנו, אם המדינה לא תנקוט בכל אמצעי הזהירות הראויים, היא הפרה את חובתה על פי החוק והיא תהיה אחראית למחדליה.
ו. גורמים שונים נתנו הודעות סותרות לגבי עתידו של הרכוש. חלק מגורמים אלו (למרבה הצער גם קצינים בצה”ל) החלו לאיים על התושבים באיומים שונים. מטרת האיומים “לשבור” את התושבים שאינם רוצים לעסוק באריזה ולגרום להם לפנות את הציוד בעצמם או לפחות לארזו.
ז. המדינה עומדת בפני בעיה נוספת.
המדינה לא העמידה לרשות התושבים את האמצעים להעביר את רכושם.
לרוב התושבים אין דיור חליף.
גם מי שיש לו קראווילה, אינו יכול בדרך כלל להעביר את כל רכושו אליה, עקב ממדיה המצומצמים. בנסיבות אלו (שספק אם המחוקק צפה), האחריות המוטלת על הממשלה, היא אחריות מוגברת.
ח. כפי שהבהרנו בעבר, שר הביטחון הודיע בכנסת כי המדינה תדאג לאסוף את המיטלטלין והרכוש הפרטי. הוא אף התחייב שכל אדם יוכל לקבל זכות גישה חופשית לציוד שלו.
ט. לאחרונה פנינו לשר הביטחון והודענו לו כי אנשים פעלו ותכננו את מעשיהם על סמך הבטחותיו. דרשנו ממנו לעמוד בהתחייבויותיו והודענו לו את עמדתנו שמערכת הביטחון אינה יכולה לחזור בה מההבטחות שנתנה.
הדברים הובאו גם לידיעת גורמים שלטוניים אחרים. פורום המשפטנים הודיע כי אם, חלילה, המדינה תפעל בחוסר אחריות, כי אז בכוונתו להגיש תביעות אזרחיות בגין כל נזק שיגרם.
י. לטענתנו, הפקרת ציוד פרטי, ולו גם ציוד בעל ערך כספי נמוך, הינה הפרה של חובת הממשלה על פי סעיף 30(ב) לחוק, לפעול תוך נקיטת אמצעי זהירות ראויים.
יא. לסיום הדיון ברכוש הפרטי, חשוב להדגיש כי בעתיד עשוי להסתבר שדווקא מי שהשאיר את רכושו לאיסוף על ידי הצבא נמצא במצב טוב יותר. איסוף הרכוש באופן פרטי עלול לגלגל את האחריות לפתחו של התושב (לפחות באופן חלקי). לעומת זאת, כי מי שישאיר את הרכוש לאיסוף על ידי המדינה, יוכל לנסות ולטעון שהמדינה אחראית לכך שלא היה לו מקום יעד להעברת הרכוש ועל כן המדינה, שהחליטה וביצעה את העקירה, חייבת לדאוג באופן סביר לכך.
יב. נציין, כי גם בנושא זה (הטלת האחריות המלאה על הממשלה) הוכנה הצעת חוק שתבהיר את הנושא מעל לכל ספק. להערכת חברי כנסת שונים, סיכוייה להתקבל – טובים.
6. הרכוש העסקי
א. גם בענין זה הודיעה הממשלה בתחילה כי היא לא תטפל בכך. יתר על כן, היא הודיעה שלא תאפשר את איסוף הרכוש לאחר 15.8.05.
ב. החוק אינו מבחין בין רכוש פרטי ובין רכוש עסקי. על פני הדברים, אחריות הממשלה מתייחסת לשני סוגי הרכוש.
ג. לאחרונה, החלו להישמע קולות אחרים ודומה כי המדינה מתחילה להפנים את הצורך להגיע להסדר גם לגבי הוצאת רכוש קהילתי לאחר יום הפינוי.
בענין זה הדברים עדיין לא מגובשים סופית ויהיה צורך לעקוב אחר ההתפתחויות.
7. קומה זקופה
א. אני מרשה לעצמי לסיים דו”ח זה בנימה לא משפטית, אם כי יש לה גם השלכות משפטיות מסויימות.
דומני, כי איש בממשלה לא שיער בתחילת הדרך שפחות משבוע לפני יום הפינוי המיועד כל כך הרבה תושבים יעמדו בקומה זקופה ולא יכנעו לאיומים ולהפחדות, ללחצים ולהסתה וישארו דבקים בנחלתם ובאמונתם.
אין ספק, שהתנהגותם של התושבים תלמד עוד דורות רבים, ותזכר כמופת שעליו יחונכו רבים בעם ישראל.
לצד עצם העקירה, על כל השלכותיה השליליות, עומדת ומזדקרת התודעה האנושית המופלאה שרבים בישראל לא יכלו לשערה ואינם מסוגלים להבינה.
ב. לכאורה, לדברים אלו אין קשר לדו”ח משפטי.
למעשה, יש להם גם השלכה משפטית.
בסופו של יום, כשיצטרכו לדון (אם חלילה העקירה תתרחש) בפתרון החילופי ובפיצוי המגיע לתושבים, ככל שהעמידה זקופה יותר, וככל שיובהר כי הפינוי נעשה באונס ובכפיה ולא ברצון וללא שמץ של הסכמה, כך ייטב המצב המשפטי.
ג. ברור לנו שלא הציפייה לטובת הנאה משפטית או אחרת עומדת לנגד עיני התושבים.
ברור לנו שכל מה שנעשה, נעשה לשם שמיים ומתוך אהבת העם והארץ ועמידה על עקרונות ויסודות אמוניים.
הזכרנו את הדברים רק לשם שלמות התמונה ולא כדי לגרוע במאומה מההערכה לטוהר המאבק.
בכבוד רב,
י. מירון, עו”ד